כולנו עבדים, עבדים של בלוטות הטעם שלנו, עבדים של המפרסמים שמחליטים איך אנחנו אמורים להראות, להתלבש, עבדים של.. והרשימה עוד ארוכה. קצת מחשבות על עבדות אחרי חג של חירות.
חג הפסח נקרא גם חג החרות, החג בו יצאו בני ישראל מעבדות במצריים לחרות, כשאני צופה בשכנים שלי, משפחה שומרת מצוות אדוקה, עם אובססיה לנקיון, לפני חג הפסח, אני מבינה את המשמעות של המילה עבדות. קשה לי להגיד שימי החג שבאים אחרי ביעור-החמץ ובתום שבועות של נקיונות, נראים כמו חרות. ניסיתי לחשוב במהלך החג על המילה חרות ולבחון את מידת החופש שיש בחיי, בחיינו.
הרי בסך הכל יש לי חופש תנועה, חופש לבחור ולהיבחר, חופש להביא צאצאים לעולם. חופש לבחור מה ברצוני ללמוד, חופש מוחלט לכתוב את כל העולה על רוחי (כמעט) בבלוגים ובאתרי אינטרנט שונים ומשונים. אבל שורות השיר "עבדים" של ברי סחרוף ממשיכות להתנגן שוב ושוב בראשי ולא נותנות לי מנוח. בכל רגע של שקט בין בני משפחה, לילדים שנמצאים בחופש, לבישולים, עבודה בגינה או קריאת ספר...אני לא מפסיקה לחשוב על זה....
עבדים
מילים ולחן: ברי סחרוף
על נהר אספירין ישבנו
במקומות המוכרים
לא שומעים לא רואים
כאילו אנחנו אוויר
עוד מעט יגמר הסרט
בקרוב המציאות
התמונה מטושטשת
והצליל לא ברור
כי כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו מכורים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול
ומחכים למנה הבאה
חלונות ראווה יפים פה
זה הכל למכירה
גם אנחנו תלויים
עם פתקי החלפה
אז מה נעשה עם הכעס הזה
מה יהיה עם הקנאה
כולם רוצים להיות חופשיים
אבל ממה אלוהים ממה
כולנו עבדים אפילו...
כולנו עבדים, עבדים של בלוטות הטעם שלנו, עבדים של המפרסמים שמחליטים איך אנחנו אמורים להראות, להתלבש, עבדים של הילדים שלנו, עבדים של החינוך שקבלנו מהורינו, עבדים של המעסיקים שלנו. עבדים של הציפיות שלנו מעצמנו, מהתדמית שבחרנו להציג, עבדים של הדימוי העצמי שלנו. עבדים של מנעמי החיים, של הטיולים, הארוחות והפינוקים. עבדים של האהבה, של הרצון להיות אהובים, מקובלים, רצויים. עבדים של הרצון להיות בשליטה מוחלטת, עבדים של הידע והמידע.....ועוד, האם אני באמת כל זה?
במהלך האביב והקיץ אני מעבירה סדנאות ניקוי גוף, במהלך הסדנאות אני מדברת גם על הניקוי המנטלי, על ההסתכלות פנימה, על מודעות והתבוננות. אני מדברת על מתח, על חשיבה חיובית, על עשייה מתוך אהבה, על הצורך לעשות גם נקיון פנימי ולא רק חיצוני. אני לא יכולה שלא לחשוב על הספקטרום הכל כך רחב של הניקיון. על היכולת לנקות טוב את הבית בארבעה ימים, לעומת הצורך לעשות את זה במשך למעלה משלושה שבועות של קירצוף כמעט עד רמה של חיטוי. כמה נקי זה יכול להיות, כמה שכבות של עבדות ומועקה אפשר לקלף, לגרד, לקרצף ולפנות מתוכי?
צניעות ועוצמה
לפני כמה שנים ביקרתי בחוות עמק הטל, שם פגשתי באמיליו, אומן, איש רוח באמת יוצא דופן שאמר לי..."אם יש לי את ארגז הזרעים שלי, אני יכול להתקיים כמעט בכל מקום שבו אמצא פיסת אדמה וקצת מים". האמירה הזאת הייתה אז מבחינתי התגלמות החופש. היה בזה המון צניעות וגם המון עוצמה. אין שום דבר שיכול להביא אותי לכדי ייאוש וחוסר אונים או למנוע ממני את היכולת להתקיים.
ברגע שאני יכול לגדל את מזוני, ולבנות לי מקום מוגן (מעץ, אדמה, אבן), אני לא תלוי באף אחד, לא מכור ולא עבד. באותו הרגע, הרגשתי שכל הדאגות שלי לגבי העתיד מיותרות, שלחץ וחשש לא יקחו אותי לשום מקום שאליו אני חפצה להגיע. שחשיבה כזאת אומרת בעצם שהדבר הכי יקר שיש לי זה הזרעים שלי, זה הרכוש היחיד שמעניין אותי.
ההתנתקות הזו מהרכוש, מההזדקקות לחפצים משחררת מאד. היא מנטרלת את אחד ממוקדי הלחץ הגדולים ביותר בעולם המערבי - מקום העבודה. רוב האנשים לא מרוצים ממקום העבודה שלהם, מהמעסיק שלהם או מהתנאים.
לקום עם שיר בלב
רוב האנשים לא קמים בבוקר בשמחה ובציפיה ליום חדש. הרוב קמים עייפים ובלחץ, ממה הבוס/ית כבר יגידו לי היום, כמה דברים יש לעשות וכמה מעט זמן, איך אני אתמודד עם מפגש עם אנשים שאני לא אוהב או שלא אוהבים אותי ועוד...כשאחת המחשבות הכי מלחיצות היא על פיטורין. עם כל כמה שלא אוהבים את מקום העבודה, לא רוצים לאבד אותו. האם אנחנו באמת חופשיים לבחור את מקום העבודה שלנו? האם אנחנו באמת חופשיים לעסוק במשהו שאנחנו אוהבים?
אם נפחית את מידת ההשתוקקות שלנו לדברים חדשים, למותגים, סמלי סטטוס, פינוקים ואגירת רכוש? אם נפחית את עצמת ההזדקקות הזו שאנו חשים, שמאלצת את חלקנו לעבוד שעות על גבי שעות במקומות עבודה שאנחנו לא אוהבים, על חשבון הזמן שלנו עם המשפחה והילדים, על חשבון הבריאות שלנו וההתפתחות האישית? אולי דווקא זה יקרב אותנו אל האושר הנכסף?
בשנים האחרונות נחשפתי למשפחות בהם נתקבלה החלטה מודעת להוריד את רמת החיים, כדי שניתן יהיה לצמצם את שעות עבודה ולבלות יותר עם בני המשפחה ולהקדיש יותר זמן לדברים המספקים והחשובים באמת. האנשים האלה לא נוסעים כל שנה לחו"ל בחופש, אבל נהנים מהרבה יותר חופש בשאר ימות השנה.
כולנו רוצים קצת שקט, קצת שלווה. להאט לרגע את המרוץ המטורף הזה של החיים. הבעיה היא שלרוב אנחנו מתמקדים בחופש שאין לנו במקום לעצור רגע, להינות ולהשתמש בחופש שיש.
כתבה: הילה אפללו